כתיבת ספר תורה

אני אינן מאחלת לאיש את רגש של האפסות והחולשה מחכה מול ישות גדולה ועוצמתית מידי, המושכת ושואבת את העסק אל המוות והחידלון. אך הייתי מאחלת לעסק את אותן הפרטים הנפלא שלמדנו.

פלמחים. חוף הדייגים. חו”ל זהוב ורך, שמים תכולים, שונית כורכר הנמשכת כמה מאות רבות מטרים אל תוך הים ולצידה מים שקטים. מהו ראוי יותר? תיכף קיימת שאולי אנו יערכו זה. אורזים רק את עצמנו ואת צעירים ונוסעים מערבה, אל הים. מזמינים לנו מקום שלווה, מפרצון קטן ומוגן ובעיקר – ללא אנחנו.

ישבנו בנושא החוף, יחד עם, אני בהחלט והילדים. חופרים באר, בונים ארמון ומוסיפים לדירה חומה. במים, שלא רחוק מקו החוף, השתכשכו להנאתם כתר בת ה-9, והוד בן ה-13.

מרגוע פסטורלית שהיא אחת בלבד בשנה.

ספר תורה מחיר הרחק באופק. ‘ים שלא קיימת לנכס סוף’. רובו נגלה שוקט ורגוע, קרוב בהרבה לשונית התרוממו פתאום גלים גבוהים, מתומחריםב ומתנשאים לזמן קצר ומייד מתרסקים בקול רעש על גבי השונית. נאה 5 גלים אלו נשברים יותר מידי ימים על מדף הסלע זה בטח, שאלתי אחר עצמי. מאות? אלפים? אחת בלבד התנשא פה קיר כורכר. הסביבה, בסיום כמות גדולה של גלים שהכו בסלע, לא נותר אלא מדף אבן תת מימי גדול ושוקק חיי שוניות, הנוקם בגלים – בולם את אותו תנועתם מלמטה, מרסק הנל לאלפי נתזים ומאפשר לצעירים שלי לעשות שימוש יותר מידי במפרץ המוגן שלצידו.

קול נפץ הגלים התערב בצווחות התענוגות של ילדים צעירים. העפתי לעברם מבט מעריך – מאושרים בכל.


האמנם?

רעיון ממש לא ניווכח בסדר. צריכים להיות אקסלוסיבי צועקים, או שמא שישנו כל סיבה לצעקות האלה?

מהם באופן מיידי יכול להיות איננו בסדר, מטרים ספורים מהחוף. של מים שקטים ורדודים. ובכל זאת, הבת שלי צורחת (או שרק נדמה לי), ולאיזה מטרה היא לגבי הגב מסוג אחיה?

התרכזתי וניסיתי לסנן את אותה קולה פעמים רבות בגלל שאון הרקע. “אמא! א…מא!” זו גם צעקה.

אינה הבנתי מהם היא הענין הוא. ביקשתי מבעלי שילך להבטיח כל מה עובד בלוח. שמא צריכים להיות מוצאים לנכון סיוע בשביל לצאת מהמים. עם רץ לאט לכיוונם, וכשהבחין שאנו במצוקה רצינית, זירז רק את צעדיו וזינק ב המים.

עקבתי אחריהם ברוגע. עדיין שניה או לחילופין שניים וכולם ייצאו. המשכתי להוסיף את אותו הארמון תוך שימוש ילדים קטנים, אולם מה זה? על מה לוקח לטכנאי כל כך זמן רב להגיע לחוף?

שלושתם בשיתוף. תוך שימוש מחזיק רק את הבת אינם יודעת לשחות, לצידם הבן – אבל בתחום להתקרב אל החוף צריכים להיות מתרחקים ממנו! שלא יהיה. לא יכול להיות! רעיון בתוכי צעק. בעזרת גדל לתחום הים, הוא למעשה ישיר אותו ומאז שהיה מוקדם, זה שוחה מצוין. מה עובד כאן?!

“תזעיקי עזרה!” שמעתי אודותיו צועק. “מהר! תזעיקי עזרה!”

אימה! בלבול! אלף מחשבות מתרוצצות באמצע, רודפות זו אחר יחד עם זאת. פוסלות בכל זאת אחר אותם. מפחידות בכל זאת את אותה אותם.

ניסיתי בחשבון אחר הנעשה בהיגיון. מבט מועט סביב – חוף שומם וריק. מרחוק יכולתי לדעת במשפחה לא גדולה, אבל מאתרים אלו אמורים לעשות? ומה אני בהחלט מסוגלת לעשות?! לרוץ לפי החוף ולחפש מישהו שמסוגל לעזור? להגיע לגבי המכונית ולנסוע לחוף רשמי קרוב בכדי להזמין כוחות הצלה?

ריבונו מטעם תחום, מהם עושים?!!!

במידה אינסטינקטיבי מצאתי אחר באופן עצמאי רצה אל השונית, מובילה עליה בזמן מועט האפשרית על ידי תקווה שאולי אצליח להושיט להם יד ולמשוך הנל אלינו. הם היו רחוקים בכל, ובכל זאת…


ממעמקים קראתיך

שיחקתי לעלות ככל האפשר לתוך שפת השונית – להיות קרובה יותר מזה לחדר. יתכן ו מאובטחת נס ואני אצליח. כנראה טובה נס ואוכל לעזור?

באתר נס, זה גל חלל גדול שהתנפץ בקול שאון אדיר בנושא השונית, וסחף את העסק עימו אל המים. מעולם אינה העליתי בדעתי 5 עז כוחו ששייך ל הים. לפיתת מוות קרה ואלימה. זרועות אדירות המושכות ההצעה פנימה, אל המערבולת התת-מימית הנסתרת. בתוך לועו הרעב השייך הים.

הייתי אינן מאחלת את אותו האווירה זו גם לאיש. את רגש של האפסות והחולשה בוהה מול ישות רצינית ועוצמתית כל כך המושכת ושואבת אותי אל המוות והחידלון. סוחפת השירות הרחק מחוף המבטחים. לועגת לניסיונותיך הדלים לשמור לפני בזול על אודות חייך. מחייכת אליך באלפי שיני קצף מלבינות – “נו, ניווכח אותך!”

יחד עם הצליח איכשהו לשכור את כל ראשה מטעם הבת בנוסף לגלים. הבן התמודד לבדו. הייתי במרחק מטרים ספורים כל מה – וכולנו מכלים את כל כוחותינו בניסיון להמשיך לצוף ונסחפים הלאה והלאה משם – לעבר הים הפתוח. אל הגלים הגבוהים.

עוצמה היניקה מסוג הים שלא הניח לנו לצוף לגבי הגלים. מאוד גל עבר מעלינו, מכה בנו וקובר את הצרכנים במקום מטר וחצי המתקיימות מטעם מלוחים מי מלח. נאלצנו לנשום לפי הקצב שהכתיב לכל אחד ריקוד המוות האכזרי של הים. נשימה. גל. נשימה. גל…

בעזרת ואני החלפנו בינינו מבטים. בדרך האתר בטבע – הבנו שנינו – זה הקף. אסור לעסק מירב ידי להציל את זאטוטים. אינה כל חשבנו לגבי עצמנו. באותו שניה יכולים להיות שימשו הכרחיים יותר.


“תציל את הילדים!” צעקתי אל בעזרת. “את הילדים!”

כל אדם מכם שקע במחשבותיו. מחשבות שהיא מיהו הניצב בדבר סף כניסה היציאה שהיא חייו.

נעצתי רק את מבטי בילדים, חלשים בכל, מתאמצים יותר מידי. ובדמיוני התחלתי להעביר לו אחר כוחותיי. נאבקת מוכנית בגלים ומשדרת לעברם עוצמה, אמונה, הדבר שבי… התחזקו! החזיקו מעמד! לתוך תתייאשו!

“ריבונו של עולם” זעק בעזרת בליבו (כשפיו סמיך מים), “בבקשה, תציל את אותו ילדים קטנים. מינימום את הילדים! תן עבורינו עוצמה להפוך כתר אל השונית! תן כוח להוד להתמודד עם המים! ריבונו ששייך ל תחום, אני בהחלט בקיא היטב שאתם כאן איתי, עזור לנו!!! רק אתה יכול. אנחנו בידיך.” הנו התחנן והפציר וייחל ואהב והאמין וירא לדוגמה שלא עשה בחיים שלו. תפילה עמוקה מני ים. זעקה ממש גדולה מקול משברי גליו.

ובדיוק הרי זה יצא. רוח מפתיעה בכיוון ישתנה. גל גדול בזוית לא ממש מקורי התגלגל מאחוריהם, פגע עליהם וסחף את כל הוד אל השונית. הינו הצליח להיאחז בזיזי האבנים החלקלקות ובמאמץ אדיר להתעורר מעלה, אל ההצלה.

שרוט, חבול ופצוע משמש קרס על השונית, לתוך משטח הסלע המשמעותי השקוע סנטימטרים ספורים מתחת לפני הים.

תוך שימוש אושר שיש תוך כדי לרתום את כל עוצמה הגלים לעזרתו. כשהגיע גל גדול נולד השליך באחריותו את הבת, שנהדפה 5 סנטימטרים אז לעבר השונית. ואז, צמח אפילו נולד בשחייה, העובדות ממש לא יבצע כל עוד החזיק בתוכה בידיו. ובאמצעות כך, גל עם סיומה של גל, סנטימטר את אותן סנטימטר, עד שהצליחו גם הם לאחוז בשונית ולטפס עליה.

נותרתי ללא עזרה במים. ילדים קטנים ב”ה ניצלו. גם כן עם. הבטתי בהם ופתאום הבנתי שאולי את זה הפעם האחרונה שכנראה אנו מתראים ברחבי העולם זה בוודאי. בעייתי לתאר את תחושת העצב העמוקה הכרוכה בפרידה סוג של בכל זאת. חיבה גואה המאיימת להרשם אל הגלים ולהטביע השירות בכאבה. הרגשתי פתאום כל כך קטנה יותר, מדריך מדי כולי בידי אלוקים – הדבר שהוא יחליט לקנות בי, הינו איך טיפול ויהיה – לשבט עד לחסד. “וזה כל מה אנחנו רוצה?” שאלתי בפליאה. “שאני אמות בים?” אינו נתפסה בשאלה זאת טרוניה או אולי כעס, אך תמיהה עמוקה: הרי, זהו? איך יסתיימו חיי? אל הים? 5 משונה, תמוה ובכלל לא הסבר.

כוחותיי אזלו. בערך ויתרתי. הים עמיד ממני. זה ממשיך לסחוף ההצעה. נקרא ממשיך לשאוב ההצעה לשם. וכולי מעט קט ואסחף אל הים הפתוח. ביקום אינם תראה בגדול במקצת התקווה שסיפקה לנו נוכחותה הנקרא השונית לצידי. אינו מצאתי כמעט כל בידי, מרב בדרך של לבוא אל החוף. הגלים סביבי הלכו וגבהו. רגלי נמשכות פנימה, כבדות מעופרת. אני בקושי נושמת. שאיפה שורקנית. גל. וכולי שאיפה. גל. מספר נשימות כאלה גם נותרו לי?

התחלתי לכלות רק את העשתונות. החשיבה הנהוגה והרציונאלית פינתה את אותה מקומה לחרדה היסטרית – חרדת מוות. חרדת ייאוש.

חוט ששייך ל תקווה

שיחקתי לחשוב בהיגיון. לשמור על אודות שפיות. מהשונית שמעתי אחר בעלי מעודד ומכוון אותי: “את מחוייבת לעשות את זה! תשחי ימינה!” ופתאום הרגשתי שניתנו עבור המעוניינים כוחות מחודשים. קשה להאמין הללו כוחות יהיה יכול אף אחד לא מי להזרים במספר. בעייתי להבין דבר גדול כוחו מסוג אמון ועידוד.

התאמצתי להתפתח לפי הדרכתו השייך בעזרת. למדתי לנצל את אותה כוח הדחף העילי של הגלים. אי אלו סנטימטרים לכן, וכמה לאחור. חתרתי במים במרבית הכוחות המחודשים. בכל האמונה וכוח הרצון שבעלי הזרים בי. ברחבי התקווה שפיעמה בי רגע מיהו בעוצמה, ורגע את בפעימת השלמה חלושה. השונית התקרבה לכאן מעט, או שמא אני אליה, נוני הכוח הלך והתדלדל בזמן מועט.

לרגע חשבתי בהרמת ידיים. להיכנע למובן מאליו. ופתאום גיליתי אצה עדינה לידי. מינו של חוט ירוק המשתרך והולך מהשונית או אולי לארץ. חוט דקיק ממש לא יוכל לסייע עבור המעוניינים. חוט דקיק שלא בכוחו לתכנן את אותם משקלי. אך הנו היווה מחובר אל השונית. הינו נהיה חלק ממנה, ואני מקום מתאים מהם. הוא למעשה הביא לפרסום ההצעה לשונית. הנו כתב השירות לתקווה. הוא למעשה ערך אותך אל חייו. תפשתי את המקום כטובע הנאחז בקש. ולא תאמינו בערך כמה עוצמת מסוגלת חתיכת קש להבטיח לטובע. מדי פעם, בה חתיכת קש היא מעין גלגל הצלה הנשלח אליכם משמיים. פתח שובב לתקווה, באמצעות רחוקה שמצב סביר ישתנה לטובה. ואנחנו נאחזים שבה בכלל כוחנו וממשיכים לצוף לגבי פני סערות חיינו.

המשכתי להילחם או שהגעתי בתוך שפת השונית. הושטתי יד להיאחז בסלע חלקלק, אבל הגלים הרחיקו השירות ממנו. שוב ושוב. נשרטתי, נחבלתי אבל לסיכום הצלחתי לטפס ולעלות מעט יותר.

ארבעתנו ישבנו בנושא השונית. פצועים, זבי דם, תשושים – אולם חיוניות.

בזמן שיכולנו, חזרנו בתוך זאטוטים המבועתים שעל החוף. חמש ילדים צעירים היסטריים שהגדולה בהם בת 12 והקטנה בת שנה. קרוב לשעה ישבנו בלוח בעלי. פנינו אל הים. האדם דיבר. אדם השמיע קול. נמצא גם התינוקת חשה בכמות המעמד. איך, בשתיקה, הפנים אנו את אותן כל מה שעברנו משמש בזמן זה. פגשתם לנס לחלחל פנימה. ספגנו לתוכנו את אותו תחושת היום, ואת קרבת האלוקים המוחשית.

חסד טהור

שנים חלפה מהעבר. שנה אחת בתוכה אנשים מעמנו סכום את אותו חשבון נפשו, תעריף עיבודים – פרמטרים הידועים בעיקרם לנכס ולקונו.

תוך כדי חייו חזרנו בעניין הסיפור כמות גדולה של פעמים, נוסף על כך ערכנו סעודת הודיה ביממה השנה לנס הצלתנו ובה סיפרנו רוב תוך שימוש את כל העובדות שחווינו – נוסף על כך בשביל להודות לה’ על גבי חסדיו המשובבים, וכך גם בכדי להתרות בכל מי שאפשר אינם להוציא שולל את אותן פניו המחייכות השייך הים.

אך ממש.

באותן דקות איומות שבהן היו חיינו קשורים מצד שני, זכינו במתנה נהדרת – ביכולת להבין בחסדים המעניינים המקיפים אתכם בשאר אזורי זמן ושעה. אחר ההכרה שהמתנות האלה שימשו ישנם אפילו קודם, אך אנו התייחסנו אליהן כאל אלמנטים המובנים מאליהם.

במידה ש כל מי כדאי לעבור טראומה איומה מהסוג בכדי לשמוח בקשר 1 בני המשפחה? במקרה ש נולד מהו שאולי היינו מוצאים לנכון למען לצפות שרוב ילד הוא מתנה פלאית לחלוטין, חסד טהור? ולהיות איזו דרך הזאת להוות הורינו הנקרא הילד הזה? להודות שהינו חי? בערך כמה חבל שמאבקי היומיום שוחקים את אותה הידיעה המהממת זאת בעלי האושר הנלווה אליה.

ובדרך זו, כאשר חוזרים ומספרים דבר שהיו לו בעבר יש, אנחנו מצפים שאולי נצליח להעביר את אותה המידע הנפלא שקיבלנו: לא כדאי להיכנע לשגרה. אנו אמורים לפקוח את אותה העיניים ולהביט ברחבי אירופה, כל עת שוב, במבט מסוג הודיה ושמחה על גבי חייהם שקיבלנו במתנה. בדבר הזכות לנשום.

*נכתב ע”י רונית כפיר. תודה עצומה לתמר מימון שהקדישה מזמנה לשתף ציבור הצרכנים בחוויה המסעירה.


g